הוספה - דברי חיזוק מאת הר"ר יחזקאל לוינשטיין

דברי חיזוק על העבודה המיוחדת בעקבתא דמשיחא, ושהזכיה אז תהיה כפי ההכנה, והתביעה הגדולה על המתרשלים בזה, מאת רבינו יחזקאל לוינשטיין זצ"ל:
(נעתק מספר מופת הדור שיחה טו):

א:

כשנעיין בפרשת יציאת מצרים, נמצא, שדרושה הכנה מצד הנגאלים לקראת הגאולה. וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק "משכו וקחו לכם צאן", אמר משה לפני הקב"ה - הן יזבחו את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, אמר לו הקב"ה - חייך, אינם יוצאים מכאן עד שיזבחו אלהי מצרים לעיניהם, להראות שאינם כלום:
למדנו מזה שכדי לזכות לגאולה, צריכים לבטל בביטול מוחלט את העבודה זרה של הדור, ואז זוכים לגואלה. [ובכל דור יש סוג מכשול בבחינת "עבודה זרה" הסוחף בחוזקה להכשל בו, כגון תאוות העולם הזה למיניהן, חוסר טעם מוחשי בענייני העולם הבא וברוחניות, חוסר בטחון אמיתי בהקב"ה המתבטא בכוחי ועוצם ידי. ותיקון שלם בעניינים אלו, דורש עבודה רבה וממושכת גם לחובשי בית המדרש ואין זה נעשה כלאחר יד]:

כמו כן נתן להם הקב"ה במצרים דם פסח ודם מילה "כדי שיתעסקו במצוות". להגאל אפשר מתוך מצב של התעסקות במצות:

ב:

עלינו להתעורר מאד בתשובה בזמן הזה, שהרי אמרו חז"ל אין ישראל נגאלין אלא בתשובה והקב"ה מעמיד עליהן מלך רשע כהמן עד שיחזרו בתשובה, כי איך יתכן בחטא לקבל פני המשיח, הלא בגלל החטא גלו. בא וראה, אחד מחמשה יצאו ממצרים וכו'. וחז"ל אמרו ייתי ולא אחמיניה:

מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים (סנהדרין צח ע"א). "יעסוק בתורה", לא מספיק ללמוד התורה, צריך לקבל על עצמו עול תורה, וכל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ:

ויעסוק בחסד, כמה עמל ויגיעה נדרשים עד שמגיעים לחסד, כל טבע האדם אהבת עצמו, הקנאה טבועה בו מרחם, וכמה עמל נדרש לשנות את הטבע שיגיע לחסד:

ג:

עלינו לנצל את הזמן הזה מאד לעסק רוחניות, כי כעת הזמן מסוגל לכך מאד, וכבר כתב הרמב"ן "כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו" (אגרת הרמב"ן). כי היצר פועל כסוחר המעוניין ברווחים, ובמקום שרואה אפשרות להרויח יותר, משקיע יותר כוחות, ולכן אם במקודש מחבירו הצליח לעשות חורבן, נצחון גדול הוא לו, כי אז התביעה יותר גדולה על המתרשל. והיה אומר הסבא מקלם זצ"ל כי כך אנו גם מבחינים בזמנים, שבזמן מקודש כמו שבת או חג, דוקא אז הרפיון גדול יותר אצל זה שאינו עמל בחיזוק עצמו. בחודש אלול ועשרת ימי תשובה, ימי הדין הנוראים, דווקא אז עלולים למכשולים ולרפיון. אחרי מחלה, כאשר חייבים אז להתחזק בעבודה ולהכיר טובת ה', דוקא אז היא עת רפיון. בימי הזיקנה כשהאדם כבר מתיצב יותר לפני אחריתו, וכוחותיו הגופניים נחלשו ודעתו חזקה יותר, ועת היא לו להתקרב להשם יתברך ועבודתו, דוקא אז נערמים מכשולים לפני האדם, כי כן הוא הכלל:

בעת צרה שחובת האדם להתקרב להשם יתברך, ויכול לזכות הרבה מאד באמונה והכרת ה', ולהתעלות בכוונת התפילה והשקיעה בלימוד התורה, בעת זו אשר הכין השם יתברך להצלחה רוחנית לעלות ולהתעלות, ונורא ואיום מצב המתרפה בעת כזו, דווקא כעת יש ליצר שליטה על ידי בלבול המחשבה, והאדם בסכנה אם לא יתחזק לעמול לחיות כראוי בעת כזו:

ד:

עוד יש לדעת, שאף אותם שיזכו לביאת המשיח, לא תהיה דרגת כולם שווה, אלא תהיה כפי מה שהכינו את עצמם קודם לכן, כמידת הכנתם כך יזכו בימות המשיח, וכמו שלעולם הבא אין הדרגה של כולם שווה אלא כל אחד זוכה לפי מה שהכין לעצמו, כך בימות המשיח. ויש לנו לזכור את דברי זכריה הנביא על אחרית הימים - "והיה בכל הארץ נאום ה' פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה, והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב, הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלקי" (זכריה יג):

ה:

הכל מדברים שהתקופה הנוכחית היא תקופת ביאת המשיח, אך הדבר מחייב הרבה, כי צריך להכין עצמו להיות ראוי לזכות בימות המשיח. צריך לזכות ליראת שמים, לקבל טעם ברוחניות, להתקשר למדות טובות, וכך יתכן לקבל את אשר ינתן בימות המשיח. כי מה הם "ימות המשיח", מה יהיה כשנזכה כבר לבואו, יוכלו לזכות לרוחניות באופן מורחב. אולם האיש אשר כולו מלא במדות רעות, ורחוק מלהתקרב להשם יתברך, איך יתכן לו לזכות בימות המשיח. כדי לזכות ברוחניות בימות המשיח צריך שימצא באדם בית קיבול לכך. וכך היה ה"חפץ חיים" אומר, מלך המשיח מוכרח לבוא במהרה, כי עוד מעט לא יהיה לו אל מי לבוא, והיינו כי המשיח צריך שיהיה לו אל מי לבוא, ולא אל כל אחד הוא יכול לבוא, צריך להיות ראוי ומוכשר לזכות לבואו תשוקה אל השם יתברך, יראה מלפניו והליכה בדרכיו, הם המה המאפשרים לזכות ברוחניות וקרבת השם יתברך, בעת שכבר ניתן לאדם לזכות בזה. הלא כה דיבר הנביא "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי" ואשר אין בו המדות הללו ענוה, התרחקות מתאוות העולם הזה, ויראת שמים, אין השם יתברך חפץ להביט אליו, ואיך יתכן שיזכה לקירבת השם יתברך גם בעת שזה ניתן לאדם:

ו:

כשם שחובת האדם בעולם הזה להכשיר עצמו לחיי העולם הבא, ההכשרה שבלעדיה אינו ראוי לתכלית זו כלל. כך הם הדברים לגבי "ימות המשיח", שרק זה שהכין עצמו שייך שיזכה בהם, כי הרי עד כדי כך תהיה היראת שמים בעת ההיא עד שריחו של האדם אצל המשיח, יהיה כמדת יראתו, כמו שנאמר "והריחו ביראת ה' ", ואיך יתכן לזכות לחיים כאלה בלא הכשרת עצמו לכך:

וכענין הזה [שלא כולם זוכים להתעלות ולהגאל בהתגלות כבוד ה'] מצינו גם ביציאת מצרים "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" אחד מחמשה עלו וכו', לפי שגלוי היה לפניו יתברך שנטייתם למצרים ולעולם הזה גברה על רצונם לעלות, ובלי הרצון לא תתכן העליה, ועל כן בהכרח היו צריכים להשאר בגלות מצרים, לפיכך המיתם בימי החושך. וגם נלמד משם, שלמרות שראו את ניסי יציאת מצרים, עם כל זה אותם אלה שלא היה בהם הרצון לצאת לא נוצר בהם רצון זה מאליו על יד המכות והניסים המופלאים, ורק באדם עצמו ביגיעתו ועמלו תלויה הכנת הרצון הזה. ואם אמנם לפני ביאת המשיח אנו עתה, כמה זה מחייב להתחזק ולהתקרב לאמת:

ז:

והנה עובדא היא שגם כשזוכים להתעורר בזאת, עובר זמן מה והדברים נשכחים מהלב. פשוט צריך לומר, שאחת הסיבות לכך היא השפעת הסביבה, אמנם כולם מדברים שימות המשיח מתקרבים אולם למעשה עולם כמנהגו נוהג [בלי התעלות רוחנית], והלוואי ויהיה כמנהגו ולא תימשך ההדרדרות מטה, והנהגה זו משפיעה גם עלינו לבטל את הרושם שהיה צריך להיווצר מההנחה שימות המשיח מתקרבים. ואל תתמה על זאת, הגר"א ז"ל אמר שישנם שני סוגי יצר הרע - יצר הרע פנימי, ויצר הרע חיצוני, כלומר, היצר שבכוחותיו הפנימיים של האדם, והיצר החיצוני מכח השפעת מראה העין על האדם, וגדול כוחו של החיצוני, שאם את הפנימי ניתן לכבוש, אי אפשר לבטל רישומו של החיצוני, וצריך עבודה מיוחדת להנצל מהרושם באדם על ידי היצר הרע החיצוני:

ח:

עד כמה גדול כוח היצר הרע החיצוני, היצר שכוחו בהשפעת מראה העין, נוכל ללמוד בפרשת וישלח, תוקף שנאת עשו ליעקב על שנטל את הברכות ממנו, נוכל לראות ממה שחשב - "הן יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", ואמרו חז"ל שחשב לקרב יום מיתת אביו כדי שיוכל להרוג את יעקב, וגבר רצון זה על ה"כיבוד אב" שכיבד עשו את יצחק אביו, כיבוד אב להפליא כידוע, ואף על פי שהיה שקר, מכל מקום מתגלה בזה ההרגשה בכיבוד אב שהיה לעשו. ושנאתו ליעקב היתה כל כך חזקה, עד שגברה על כל זה. וכפי שהמלאכים סיפרו ליעקב "באנו אל אחיך אל עשו" ופרש"י עודנו בשנאתו, שומעים אנו שבמשך כל השנים הרבות שעברו בנתיים נשאר בשנאתו ועדיין היתה בתוקפה כמאז, ולא הועילו להכניע את שנאתו כל הפיוסים והדורנות ששלח יעקב לפניו, גם המלאכים שפגשוהו והכו בו לא הועילו לזה. ומה הוא הדבר שהכניע את שנאתו, ולו גם לזמן מועט, היה זה כאשר ראה לפניו את יעקב אחיו משתחוה לו שבע פעמים עד גישתו עד אחיו! כבוד זה שכיבדו בהכנעה לפניו, הועיל שיתגלגלו רחמיו עליו "וישקהו". כל הדברים האחרים לא היה בכוחם לגבור על שנאתו החזקה, כי חזקים מאד היו כוחותיו של עשו, כפי שראינו שהיה בכוחו במשך כל השנים לרמות את אביו שצדיק הנהו, וביצע היטב מלאכה זו. ומה שגבר על שנאתו, ההכנעה שנגלתה לפניו במראית העין, זו בכוחה לחדור פנימה ולחולל המהפכה הלזו בכוחות נפשו של עשו:

וזהו גם כוחו של היצר הרע החיצוני, ולכן גדול מאד מאד כוחו, וכמו שכתב ה"מסלת ישרים" פרק י"א וזה לשונו! שכבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות עצמו פחות מחבריו. כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם, וממשיך ה"מסלת ישרים" להוכיח את דבריו, מי גרם לקורח שיאבד הוא וכל עדתו עמו, אלא מפני הכבוד:

ט:

והנה אם כן כמה פשוט שיתכן ונמנעים מלעסוק במוסר ולהתחזק בתפלה מפני הכבוד, משום שיש אנשים שאינם מעריכים כל כך את העמל בעבודת ה' יתברך, וכן ימות המשיח אינם מעוררים אותנו להתחזק בעבודה משום שאנשי העולם אינם מתפעלים מזה להתחזק, וכח דבר זה גדול עד שיכול לבטל את הרושם גם אצל המבין. אמנם לכאורה פלא הוא שישפיע דבר שכזה, אולם זהו הכח של היצר הרע החיצוני. והרי כל כך גדול כוחו עד שיתכן שירבעם בן נבט יאמר "לא בעינא" על מה שהקב"ה תופסו בבגדו ואומר לו "אני ואתה נטייל בגן עדן" וכל זאת משום "מי בראש" משום כח הכבוד, אם כן מה הפלא שאנו נתונים תחת השפעתו:

י:

קיצורו של דבר, נראה שיש לנו לקחת את הזמן ברצינות הראויה, ולהשתדל להכניס עצמנו לעולם המחשבה, ובכך נצא מהחיים הפשוטים, ומה הם החיים הפשוטים, "אדם הולך בעולמו וחושב דדיליה הוא ודישתאר בגוויה לדרי דרי" (מאמר הזהר). זהו המצב הפשוט בהרגשת לב האדם, ועלינו להתחזק להנצל מסכלות זו, ונזכה כולנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא:
יבואר שהציפיה לגאולה מקרבת את הגאולה. (מופת הדור עמוד קמא):

אמרו חז"ל (במדרש תהלים מזמור י"ז, ומדרש שמואל פרשה ל"א) כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש, והלא הדברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא נחרב בימיהם כך נעשה להם ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש, אנו שנחרב בימינו והיה בימינו ואין אנו מתאבלים ולא מבקשים רחמים על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהיו ישראל מתפללין שלוש תפלות בכל יום אנא השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים, ותיקנו בונה ירושלים ה' ברכה בפני עצמה בתפלתה ובברכת המזון בצווי משה רבינו, עכ"ל המדרש. [ועי' עבד המלך שמואל ב', כ"ד]:

וכתב על זה הרמב"ן (במדבר טז, כא) וזה לשונו - ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו בבית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השי"ת [מלבנות הבית] וכו', ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה, היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול המלך או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים, אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא המבין הכל, היה הוא הבונה וכו', ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בעונשם ובמגפותם, והכתוב ירמוז כל זה שנאמר כי לא ישבתי בבית למיום אשר העליתי את ישראל מארץ מצרים עד היום הזה, עכ"ל הרמב"ן:

הרי עד כמה גדול כוחם של ישראל בהתעוררות תפלה להחיש בנין בית המקדש, וכמו שכתב לעיל תחילת פרק ג':